<h1>האשכול — רצב"א, פרק אותו ואת בנו</h1>
<h2>דף קלה:</h2>
תני' רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנ' ופדויו מבן חדש תפדה, ח' ימים בבהמה אינו נפל שנ' מיום ח' והלאה ירצה, הא לא שהה ספקא הוי, כלומר מדשרי רחמנא בן ח' לקרבן ומחשב לבר פדיון מבן חדש, ש"מ דהני ודאי יצאו מכלל נפל וקודם לזה מספקא לן אי בני קיימא הוא. וכ' ב' הלכות חיותא דילדה אסור למשחט ולדה עד ח' יומין דלמא נפל הוא שנ' מיום השמיני והלאה ואסיר למיכליה, וה"מ דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו אבל כלו אפי' ביומא דאתילד שרי כתני' [שבת קל"ו ע"א] עגל שנולד ביו"ט שוחטין ביו"ט, הב"ע שכלו לו חדשיו, וכ"כ גאונים שלא נאמר בן ח' אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' בן יומא שרי כיון דכלו לו חדשיו לא הוי נפל ובקרבן גז"ה הוא אע"ג דכלו לו חדשיו בעינן ח"י כדאי' בראש השנה [ז' ע"א] גבי בכור תם אף דכלו לו חדשיו מונין משעת הרצאה, ש"מ בקרבן בעינן ח"י אפי' בכל"ח, ובאדם נמי אפי' ביום שנולד יצא מכלל נפל אי ידעינן שכל"ח כד' ביוצא ד' [נדה מ"ד ע"ב]. תנוק בן יום א' הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם למאי הלכתא אר"פ לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג דא' כל שלא שהה ל"י ספקא הוי, הב"ע שכל"ח, אבל לפדיון גז"ה אפי' בכל"ח דלא ליפרקיה עד שעבר יום ל' דכתיב מבן חדש ומעלה [בכורות מ"ט ע"א]. ודאמרינן בבהמה בעי לאשהוייה ח"י, דוקא לקרבן בעינן יום ח', אבל לחולין בתר דעבר יום ז' והגיע ליל ח' מותר כדאי' התם [שבת שם] אי איתרחיתו עד לאורתא הוי אכלינן, ולקרבן אמרינן בפרקין [חולין פ"א ע"א] ר"א רמי כ' והי' ז"י תחת אמו הא ליל ח' חזי וכ' מיום ח' והלאה ירצה לילה לא, לילה לקדושה ויום להרצאה, קמ"ל דמותר להקדישו בליל שאחר ז"י שאינו מחוסר זמן דבכניסת הלילה יצא מכלל נפל, מיהו הקרבה פסולה בלילה כדכ' מיום ח' והלאה (חסר).
